יום שני, 19 בספטמבר 2016

המנוול שינה את הכללים

באמריקה הבינו שטראמפ שינה את חוקי העיתונות. כעת צריכים להבין זאת גם בישראל

 לטור המלא ב'עין השביעית'

 

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

"היית מוריד לה את הראש"

כולם מדברים על גזענות, אף אחד לא מדבר על שוביניזם. על סיקור ארגון להב"ה
 

לטור המלא ב'עין השביעית'

 

יום שישי, 20 במרץ 2015

כאשר שנאת ההפסד גדולה מאהבת הרווח

על המוטיבציה המפתיעה של מצביעי הימין להתגייס להצביע לליכוד

צודקים העיתונאים שיודעים להצביע בבוקר שאחרי על חוסר התזוזה בין הגושים, ועל כך שהפער הפנים-גושי בלבד הביא את הניצחון לימין. הבלבול היה שלאורך הקמפיין קיבל הציבור (אני, נעים מאוד) את תיאוריית הגושים במנה גדושה מדי בתקשורת. ראשי המפלגות הגדולות דווקא הבינו שזה לא המשחק, והצהירו מלכתחילה 'זה או / או', אבל תאוות משחקי הרכבת קואליציה באולפנים ובדפי העיתונאים, על שלל הגאדג'טים והפאי הצבעוני שהפיקו הסקרים, טשטשו את המסר ומנעו ממנו לחלחל. כל זה היה נכון עד לימים האחרונים שלפני הבחירות, שאז לפתע המסר נקלט. אבל - רק בקרב הימין. למה?

לעניות דעתי, בוחרי הימין שהתגייסו עשו זאת כי ראו לנגד עיניהם את אופציית ההפסד, והיא הייתה תמונה חדה וצורבת, ברזולוציית HD ובשלושה ממדים.  בוחרי המרכז-שמאל לעומת זאת התבקשו להצביע מסיבה אחרת לגמרי - למען ניצחון. ומסתבר שבחינתם זה היה 'כן, אבל'.



תיאוריה ידועה של כהנמן וטברסקי בקבלת החלטות, גורסת שאנחנו רגישים יותר להפסדים מאשר לרווחים, משום שתחושת ההפסד מרתיעה יותר מההנאה הצפויה מהרווח. לפי הפסיכולוגיה שמאחורי התיאוריה הזו יש מצב שנצא מגדרנו כדי למנוע הפסד, אולם לא נטרח להשקיע את אותה עבודה ומאמץ כדי להרוויח.

אם לנסות לתרגם זאת למציאות הבחירות, הרי שבוחרי המרכז-שמאל שנחתו אצל כחלון ולפיד לא התגייסו להרצוג כפי שבוחרי בנט וליברמן עשו לנתניהו, משום שהדחף לעשות זאת, המנוע שהוצג להם, היה מנוע של רווח. לעומתם, המנוע של מצביעי הימין היה של הפסד. ומבין השניים יש יותר כוח סוס לפחד מהפסד.

להפסיד את השלטון זו אופציה מוחשית, עם השלכות ברורות. לא צריך להתאמץ כדי לדמיין את ההשלכות. את התקציבים שאינם, את הכוח שמתפוגג. לפעול מתוך אמונה להשיג את השלטון זה כבר לבנות תמונה מורכבת יותר, במיוחד כשמדובר בשינוי שמזמן לא קרה. מה דמות תהיה לשלטון החדש הזה? מה הוא יציע? מה התופינים ומה הסכנות? כאן כל בוחר מרכז-שמאל נשאר בגפו לדמיין את החלום. לא נוצרה תודעה קולקטיבית שחולקת דימוי משותף. וכך התפזרו הבוחרים בין דימוי של כלכלה אחרת לדימוי של מדיניות חוץ אחרת ולדימוי של הנהגה אחרת. כל אחד כמיטב דמיונו.

התגברות על הטיית שנאת ההפסד תישאר אתגר לאופוזיציה גם בפעם הבאה, לכן כדאי לה לשקוד על יצירת דימוי חי ובועט של האופציה החלופית, באופן שייצור משקל נגד הולם לפחד להפסיד את השלטון. מה יהיה טיבו של הדימוי הזה? ובכן, עתה יש לאופוזיציה שפע של זמן לגבש אותו, ובמובן זה, העובדה שהיא תיאלץ לעשות זאת מול ממשלת ימין מובהקת היא רק בשורה טובה לחידוד ההבדלים.

יום חמישי, 12 במרץ 2015

משתפות הפעולה


לאחרונה התפרסם  בדה-מרקר מחקר על הטיה של מורים למתמטיקה ביחס לבנים ובנות, המייצרת פער בציונים כבר מבית הספר, ומצטרפת למכלול המסרים התורמים לניתוב בנים למקצועות ריאליים ומדעיים ובנות למדעי הרוח והחברה, כפי שניתן לראות בברור מהחלוקה המגדרית באוניברסיטאות ומאוחר יותר גם במקומות העבודה.

אולם בשולי הכתבה עולה שאלה נוספת, שדווקא עליה הייתי רוצה להתעכב. מדובר בשאלה שחוזרת על עצמה לא פעם כשמדובר באפליה מגדרית:  איך זה שנשים עצמן שותפות לאפליית נשים.  באותו מאמר ספציפי, השאלה צפה סביב העובדה שרוב המורים הם כידוע מורות, כך שלכאורה נשים אשמות ביחס המפלה לא פחות מגברים, אם לא יותר.

מכיוון שחיצי הפמיניזם מופנים בדרך כלל לכיוון של "גברים", "חברה גברית", "פטריארכיה" וכד', יש גברים שמתוך התגוננות מול מה שחלקם חווים כהאשמה כמעט אישית, יזדרזו להיתלות בעובדה שיש נשים "משתפות פעולה" ולו כדי לחוש סוג של הקלה ואולי אף להצדיק את המשך המצב הקיים.  לחלופין, יש סיכוי שמקרים כאלה יחזקו את המיתוס שנשים מתייחסות לנשים בצורה גרועה יותר מאשר גברים.  כמובן ששתי הפרשנויות שגויות לטעמי, והנה מדוע:

האמת המאכזבת היא שנשים בציבור הרחב לא נחשפות אוטומטית לרעיונות פמיניסטים רק בשל היותן נשים. מאכזב לא פחות לגלות שאין לנשים פטור מהטיות, או יכולת על-אנושית להתגבר על השפעות חברתיות שהן נחלת הכלל. כך שבגדול, התפיסות השגורות לגבי נשים וגברים בקהילה מסוימת יהיו בדרך כלל משותפות לכלל חבריה, נשים וגברים גם יחד, וצפויות לשקף את סך המסרים שזורמים מערוצי המדיה, ספרי הלימוד, החינוך בבית, סדרי המשפט, הנורמות התרבותיות, השיח הציבורי, ועוד שורה של גורמים גלויים ונסתרים שמעצבים את התודעה החברתית שלנו. למציאות יש נטייה להיראות מאוד אמינה כל עוד אין מי שיערער עליה, לכן סביר שבנות שגדלות ללא מודעות לשוויון מגדרי יתנהגו בדיוק כמו בנים בכל הקשור לאימוץ והטמעה של תפיסות מפלות, גם אם הן עצמן ניזוקות מכך. כשמציאות החיים מלמדת אמיתות מסוימות, הן נתפסות כדרכו של עולם.

מה שמעניין עם זאת, הוא הלוליינות המחשבתית שבנות מסוגלות לפתח כדי לחיות בשלום עם מציאות לא שוויונית, ועל כך אני יכולה להעיד מניסיון אישי. כי הייתי שם, בתפיסה הזו ששופטת בנות לרעה, כנחותות יותר, ואני זוכרת אותה היטב. יותר מכך, אני עושה מאמצים לזכור אותה כי ברור לי שזו עמדה נפוצה עדיין, וכדאי שאזכור מה מרגישים וחושבים רוב האנשים סביבי בבואי לשכנע אותם בשוויון מגדרי.

למרות שגדלתי בבית עם אמא מפרנסת ראשית, למרות שנהניתי מחברות אמיצה עם בנות כל חיי, למרות שמילדות פיתחתי רגישות כמעט אובססיבית להתקומם נגד כל "אי צדק"  – הרעיון ש'בנים' שווים יותר מ'בנות' ליווה אותי ברקע עד גיל די מאוחר.  חמקמק,  לא מוצהר, ועדיין מובן מאליו ולא נזקק להוכחות.

בתיכון למדתי במגמת מחשבים, בכיתה ששולבה ביחד עם מגמת אלקטרוניקה. היינו  3 בנות בלבד במחשבים ו-3 בנות באלקטרוניקה, וכל היתר היו בנים. מבחינתי הייתי ב"כיתה של בנים" (סימן קריאה!), להבדיל מ"כיתה של בנות" (אינטונציה מזלזלת), כמו מגמת ספרות למשל. החיבור  'בנות  - מקצועות הומניים  - רמה נמוכה' היה טבעי, ומעליו זהר השילוש 'בנים - מקצועות ריאליים - רמה גבוהה'.

חשוב לי להדגיש שבכל שנות התיכון ב"כיתה של הבנים" לא פיתחתי רגשי נחיתות ולא הרגשתי סוג ב' מולם. להפך, המהלך הלא-מודע המחוכם שלי הביא לכך שהרגשתי שווה מאוד.  יותר מכך, לאורך כל התיכון נהניתי מחברות חזקה ואוהבת עם שתי חברותיי למגמה. היינו שלישיית בנות מחוברת, תומכת ובלתי נפרדת בשעות הלימודים ואחריהן. אבל היום אני יודעת שהדלק שהזין את תחושת הערך היה תחושת השיוך שלי ושל חברותיי לקבוצה שמראש הוגדרה כשווה יותר, גם במחיר של המעטה בערך קבוצת המגדר שלי עצמי.

במבט לאחור, איני יכולה לשים את האצבע על אירוע מסוים שגרם לי לחשוב כך. לא זכורה לי אף שיחה ספציפית או תכנית טלוויזיה מסוימת או שיחה עם מבוגר או עם חברה, שממנה הסקתי שמחשבים זה מקצוע של בנים וספרות זה מקצוע של בנות, או שבנים נחשבים יותר. זה היופי שבמסרים חברתיים, שנמצאים בכל מקום ובשום מקום. גם לא פקפקתי מדוע זה כך. לא מרדתי בסדר. ההיצמדות לקבוצת הבנים העלתה את יוקרתי, התגמולים החברתיים הוכיחו זאת, ונהניתי לקצור את הפירות. אני חושבת שבתודעתי הפרדתי  בין תפיסת הזהות שלי כבת אינדיבידואלית, לבין המושג הערטילאי של מה זה להיות "בנות", שחל על קבוצה. הפיצול הזה איפשר לי כנראה לחיות בשלום עם הפרדוקס, של היותי בת הממעיטה בערך בנות כקבוצה. אני משערת  שעל פי אותו "היגיון לשעתו", ייחסתי לכל בת את היכולת להימלט מהגורל הנשי, שכקבוצה הוא גוזר עליה להילכד בדינמיקה ירודה, לו אך תשכיל לבחור בקבוצה השווה.

היום אני יכולה לתת שמות אקדמאיים לתחושות של אז. לדבר על הון סימבולי, על תודעה כוזבת, אבל הדרך הטובה ביותר להבין היא לזכור את תחושת היוקרה המחמיאה. כמי שהביוגרפיה המקצועית שלה עברה את כל הקשת מהריאלי להומני (מחשבים בצבא, תואר הנדסאי אדריכלות, ומשם לתואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במגדר) איני פוסלת דיון במה נחשב יותר, ואיני חושבת שהיררכיה זו מילה גסה. אני מתקוממת נגד היררכיה מגדרית, שמשמשת פיגום להגדרת נמוך וגבוה. ערכים גבריים לא  יהיו יוקרתיים יותר, אם לא יהיו ערכים נשיים נחותים להשוות אותם אליהם.

אנחנו גדלות כמשתפות פעולה עם הסדר החברתי, וזה כל כך מובן. אנחנו תורמות לו, משמרות אותו, משעתקות אותו, זו לא הוכחה לקונספירציית הפמיניזם וודאי שלא לשנאת נשים, זו רק עדות לצורך בהמשך הפצת הידע, והבנה שקהל היעד לשינוי הוא נשים וגברים.

 

יום שני, 23 בפברואר 2015

איש הציבור המפורק



שוב ושוב אני נתקלת בשיח הציבורי בגישה הדוגלת בפירוק אנשים לחלקים. חובבי הפירוק סבורים שאין להסיק מהתנהגות האדם בביתו על התנהגותו בעבודה, או מיחסו לשכניו על יחסו לעמיתיו, או מהתנהלותו מול פקודיו על יחסו לבן/בת זוגו וילדיו. וכך הולכת ונבנית לה חומה בין האדם הפרטי לציבורי, שמייצרת אישיות מודולרית המתפצלת על פי צו השעה.

אמירות מפרקות יישמעו כך: "בואו נפריד, זה בגדר שמועות ובכל מקרה זה לא קשור ליכולת המקצועית שלו", או "אדם יכול בחייו הפרטיים לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד זה חוקי ולא פוגע בהתנהלות הציבורית שלו" , או "מה שהיא עושה בביתה מאחורי הדלת זה עניינה, ואין לכך קשר לתפקיד שהיא ממלאת".

יש שיטענו  שהסיבה להקמת החומה היא הגנה על הפרטיות של אנשי ציבור או בכירים למיניהם, אבל החומה שאני מדברת עליה לא מתפקדת כשומרת על פרטיות. היא מתפקדת כשומרת מפני הסקת מסקנות מהפרטי לציבורי ולהיפך, אחרי שהעובדות כבר ידועות.  וכך צילום מתחת לחצאית, או פלישה לקרקעות שכן, או השתכרות במועדונים, או ניהול רומנים מחוץ לנישואים, או מוסר תשלומים קלוקל או יחסי העסקה מטרידים  – כולם בעלי פוטנציאל להיות מקוטלגים כנושאים פרטיים כשהם צפים לראשונה, עם נטייה לטעון שאין להשליך מהם דבר וחצי דבר לכישורי האדם בזירה הציבורית. 

נכון להיום ישנו רק מצב אחד שכמו חומצה מאכלת ממיס באחת את החומה  – הסף הפלילי. חציית סף פלילי מפוררת מיד את ההפרדה שאך לפני רגע נשבענו בשמה, וכמו כדורי כספית שנצמדים ומתלכדים כך שב האדם ומתאחד לנגד עינינו לישות אחת, שבה הציבורי מקרין על הפרטי והפרטי על הציבורי, ומעל שניהם מעיבה עננה של חטא. אבל מדוע התבססה התפיסה שרק פליליות מפרקת את החומה? מה לגבי נורמות של מוסר? של אתיקה? של דוגמה אישית פשוטה?

הבה נבחן מה דרוש לנו כהנחות מוצא כדי שהחומה בין המוסר הציבורי לפרטי תהיה מעשית: ראשית אנחנו צריכים להסכים שאדם יכול להחזיק בשני סטים נפרדים לפחות של עקרונות מוסריים, וכי גם אם יש רמזים לכך שהאחד מעט כושל, הרי שהשני תקין לחלוטין עד שיוכח אחרת. עוד עלינו להניח, שאדם כזה, אם הוא בכיר ונמנה על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, מסוגל ויודע להפעיל בכל פעם את המוסר הציבורי התקין שלו ולא את הפרטי הלקוי. למשל, נניח שמתברר לנו כי על פי עקרונות המוסר הפרטי שפלוני בכיר מחזיק בהם, אין מניעה לנהל רומנים מחוץ לנישואים גם אם הדבר כרוך בשקר ארוך שנים לבני המשפחה האהובים והקרובים לו ביותר. עדיין, אנו מניחים שבבואו לנהל מערכות יחסים עם עמיתיו לעבודה או עם מנהיגי העולם – תלוי בתפקידו – אזי מובטח שיפעיל קוד מוסרי אחר, שעניינו יושרה, הגינות ואמינות.

מה מביא אותנו להאמין שאדם מסוגל בכלל להפריד כך בין התנהלותו הפרטית לציבורית? ומדוע אנחנו כציבור משתפים פעולה עם החומה הווירטואלית הזו? אני רוצה להציע הסבר אפשרי.

כאשר אנו קוראים על אדם שכלא אנשים במרתף ביתו ובקומה מעל ניהל חיי משפחה תקינים – הפיצול הזה בחייו גורם לנו להתייחס אליו כאל פסיכופת. תופעה דומה נחקרה בעבר גם לגבי הנאצים והחיים הדואליים שניהלו, רצחניים ביום ואנשי משפחה מסורים לעת ערב. אין ספק שהטבע האנושי מאפשר תופעות פיצול חריפות, אולם החברה מסווגת אותם כאנומליה. ומה לגבי רמאים גרידא? מיידופים או אתי אלונים, שמרמים ביודעין  תוך הסתרה מהסביבה הקרובה והמשפחה? יש סברה שאנשים מסוגם, המודעים למעשיהם הפליליים, עשויים אף לחוש סוג של הקלה כשהם נתפסים שכן המתח בין שני העולמות כמעט בלתי נסבל. אבל אם נפליג הלאה, ניתקל באנשים שמחזיקים במוסר כפול אך אינם חווים אותו כמתח פנימי.  משה קצב למשל, שאם לשפוט מציטוטים וראיונות שנתן – אינו חש אשם ואינו מתחרט. ניתן לשער שהוא אינו חווה קונפליקט פנימי שכן הוא משוכנע בצדקתו, וסביר שגם חש כך לאורך כל חייו. וכאן לדעתי נמצא קצה החוט לתעלומת החומה. מסתבר שאין צורך שאיש הציבור עצמו יבצע את ההפרדה בין התנהלותו הפרטית לציבורית, משום שהסביבה שלו כבר תעשה זאת עבורו. אנשים שהתנהגותם אינה בעייתית בעיני עצמם אינם זקוקים להפרדה, אבל ייתכן שהצופים בהם או הקרובים אליהם לא יודעים את נפשם מול התנהלות כפולה וסותרת זו, ומוצאים פתרון מנחם בהקמת חומה מלאכותית. כך נשמרת הסכמה שותקת בקרב היודעים, שנובעת מהכלל הלא כתוב שחיים מקצועיים ופרטיים לא מערבבים.

וזה אולי סוד קסמה של החומה. מסתבר שלפעמים אנו -  הציבור, התקשורת, הסביבה הקרובה - עושים את העבודה המלוכלכת לאיש הציבור ויוצרים את הפיצול עבורו. החומה שאנו משרטטים בין התנהלות פרטית לציבורית כביכול נועדה לשמור עליו, אבל בעצם היא שומרת עלינו, על האנשים הסבירים, הפשוטים וההגונים, שלא יודעים איך "לאכול" את הכפילות המוסרית הזו, ופותרים אותה בפירוק דיכוטומי. כל עוד הסיפור אינו ממוסגר כפלילי, נוח לנו לברוח אל  שיטת המידור. עבורנו  כצופים, החומה בין הציבורי לפרטי היא מנגנון יעיל שמשיב את הסדר על כנו.  

אני רוצה להציע שנאזור אומץ וניפטר ממנגנון ההגנה הזה. נחזיר גם לנבחרינו את הזכות להיות אדם אחד שלם ולא מפורק, עם סט ערכים מוסרי אחד, ונשפוט אותם כמכלול. ננסה לייצר מכל ההיבטים שידועים לנו על אישיותם תמונת מציאות מורכבת, אנושית, ביקורתית, שאינה קריקטורה אבל גם אינה פיצול. נבנה את הדעה שלנו על סמך סך מעשיהם בזירה האישית והציבורית, נדע לאזן ולחמול במידה, אך גם להעניש אם צריך. ואם אנו מתקשים במשימה ומתפתים לפרק, נוכל תמיד לעצור ולשאול את עצמינו כיצד כל אחד מאתנו תופס את עצמו. האם מקובל עליי להיתפס כאדם בעל מוסר כפול?  אם התשובה היא לא, אזי לנבחרינו מגיע לא פחות מכך.

יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

לספור את הסיפור

על מדד כמותי פשוט ונגיש לאי שוויון מגדרי


 מעמדן של נשים בחברה מערבית ליברלית מתקדמת מתעתע ומורכב מכדי שאפשר יהיה לפרוט את חוויות היומיום לעוולות או להישגים. הניסיון מלמד שנתונים כמותיים לא תמיד מעבירים את התמונה, וזו אחת הסיבות שהמחקר האיכותני אומץ ושוכלל על ידי חוקרות פמיניסטיות, כשהמטרה היא להצליח לשקף את מציאות החיים שמאחורי המספרים.  אולם המספרים חשובים. הם כלי עובדתי מצוין ולו בזכות החד משמעיות שלו, ואין להזניח אותו בשום אופן.

דוגמה להצלחה של מדד מספרי הוא סוגיית השוויון בשכר. ואכן, למרות שהתעסקות בטבלאות שכר וחישובים אינה כוס התה של מרבית האנשים, הרי שהמסר עצמו כבר חלחל, וגם מבלי להתעמק בנוסחאות, הופנמה ההבנה שיש עדיין פער לא מוצדק לטובת גברים. בעניין זה שווה להציץ בתכניתו הסאטירית והמנומקת של ג'ון אוליבר, ולא לפספס את ההצעה המבריקה בסוף – ה"ליידי באק" – שטר דולר מיוחד לנשים, שערכו 80 אחוז מהדולר, שמובטח כי יפתור למעסיקים את הצרה הזו של חוק שוויון בשכר.

ולעניינו הרציניים קצת יותר – רציתי להחזיר לשולחן מדד כמותי ישן ומוצלח שכוחו עדיין במותניו, ואשר עם קצת תרגול יכול להפוך לכלי ברור ופשוט לזיהוי בעיית שוויון בידי כל אישה ואיש בציבור הרחב: לספור. לספור בכל מצב ובכל אופן כמה גברים וכמה נשים את ואתה רואים. בפאנלים, על מסך, בפרסומות, בכתבות, בסרט, בדיון בממשלה - לספור לספור לספור.  להרגיל את העין לסקור ולשאול - יש פה בכלל נשים?

במיוחד ללמוד לחשוד ולחדד ערנות כשמבטיחים לכם הצגה על "העולם", אמירה על "החברה" או על "האדם", או כל ניסיון לשרטט "מצב כללי". אם הספר שלפניכם מבטיח בשורה חדשה לאנושות – הרדאר האדום צריך לצפצף. אם הסרט אינו מז'אנר מוגדר – שימו לב לקאסט. אם בטלוויזיה מגישים לכם סדרת כתבות על החברה הישראלית – הגבירו דריכות, ואם מבטיחים לכם דיון על אלוהים בחברה הישראלית  – התרכזו שבעתיים. אחרי הכול יש נושאים שממש מזמינים עיוורון לנשים כשדנים בהם "במישור העקרוני", ודת היא אחד מהם. בגדול יש סיכוי סביר שאמירות כלליות באשר הן יסתכלו על הגברים בחברה כסמל, ועל חוויות שאופייניות לחיי גברים כמטאפורה קיומית. אז אדרבה, צפו לימדו החכימו ושאבו הנאה, אבל לזכור להפעיל את האפליקציה ברקע, ולספור לספור לספור.

זו טכניקה פשוטה ופוקחת עיניים שלא תסולא בפז. העולם הספור לעולם לא ייראה לכם שוב אותו דבר. העולם הספור נצבע בחלוקות ברורות. ובעיקר מגיחה ממנו ההבנה עוצרת הנשימה - איך לא ראינו את זה קודם? חשבנו ששמענו את כולם אבל מראיינים פה רק גברים, חשבנו שנחשפנו לדעות מגוונות אבל מדברים פה רק בנים, יום העיון היה מרתק אבל לא הוזמנה אף אישה.  עיתון חדש מתגאה בנבחרת מקצוענים על השער, אבל רגע, יכול להיות שאין פה אפילו אישה אחת?

יהיו גם פעמים רבות שנזהה אותה, את האישה האחת שבחבורה, ואז יש סיכוי שנאמר, אהא! הכל טוב. אבל זו לא יותר מאשר 'תסמונת דרדסית'. אסור שזו תהיה צפירת ההרגעה. נשים אינן מיעוט בחברה שדי לו בייצוג סמלי או יחיד.

הנה למשל דוגמה לספירה מרוכזת כזו באתר חורים ברשת. אולם לא צריך להפיק דוח מנומק. הרעיון הוא לתרגל את העין. להבין איזה כשל עמוק מוטבע בנו, גברים ונשים גם יחד, לראות ציבור שלם של גברים ולא לחוש שחסר משהו.

דוגמה מצוינת ומאלפת אפשר לראות בכתבה המצוינת של כרמית ספיר ויץ (מעריב 7.10.14), על החזרת הנשים לשלטי החוצות בירושלים. בכתבה מתראיינת סגנית ראש עיריית ירושלים רחל עזריה, שמגיע לה הקרדיט על תיקון העוול ומן הסתם קרדיטים רבים נוספים בהיותה פעילה רבת שנים בנושא שוויון. מעניין לשמוע כיצד עזריה שמה לב לראשונה לבעיה בשלטי החוצות. מסתבר שזה היה ב-2008, כאשר רצה לבחירות המקומיות בעיר וביקשה לפרסם על אוטובוסים את תמונתה. לדבריה הקמפיין כבר היה סגור, ורגע לפני ההשקה האיש בחברת הפרסום רק וידא מולה שאין נשים בכרזות. לתשובתה שהיא עצמה מופיעה בקמפיין הוא צחק - "אין בחורות על אוטובוסים, לא בת 3 ולא בת 80. החרדים שורפים את האוטובוסים". עזריה המופתעת יצאה ובדקה: "יצאתי לרחוב במרכז ירושלים והסתכלתי על הפרסומות באוטובוסים. ראיתי פרסום לחתונה שהיה בה חתן וזהו". משם החל המאבק.

אז אפילו לעזריה לקח קצת זמן לשים לב. לנשים שמרוחקות יותר מהפוליטיקה המגדרית ומהפוליטיקה בכלל, סביר שייקח עוד יותר זמן לקלוט היעדר נוכחות נשית, ולגברים שמוקפים בבני דמותם – יידרש עוד הרבה יותר, אם בכלל, עד שיחושו לא בנוח.

לספור היא הדרך הפשוטה, הקלה, הברורה, שנותנת כלל אצבע פשוט. אפשר ורצוי גם לספור היעדרות של גברים מאספות הורים, מגני ילדים, מגני משחקים, מטיפת חלב. קווי השבר או התפר, תלוי בעמדת המתבונן, מתחדדים כשסופרים, ואפשר להתחיל לשאול את השאלות הנכונות:  האם החלוקה הזו בכלל מכוונת? האם היא משרתת ערך כלשהו? האם יש בכלל קשר בין היעדר הייצוג השווה במקום הספציפי הזה, לבין מה שאנחנו חושבים וחושבות על תפקיד האישה ותפקיד הגבר? גם אם יש לנו אמונה עזה בחלוקת תפקידים מגדרית, החלוקה שמתרחשת בפועל לא תמיד משקפת את האידאולוגיה הזו, ואולי אף מעוותת אותה.

עלינו להרגיל את העין והתודעה לנוכחות מייצגת, מגוונת ושווה. ובישראל בעיית ייצוג הנשים עדיין חריפה יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות שכבר הפנימו את השינוי לפחות רשמית. מעבר לנשים, ישנן קבוצות אוכלוסייה נוספות שהתרגלנו להיות עיוורים להיעדרן מייצוג, מהציבוריות, מהשיחה ומהשמעת הקול. זקנים, נכים, מיעוטים, פריפריה, מזרחים - אבל בספירה הכל עולה. תתחילו לספור.  

יום שני, 15 בספטמבר 2014

"מה הוא עושה לה מה הוא עושה"

המקרה של גואל רצון
 
פעם בכמה זמן המציאות מזמנת לנו מקרה שמנקז אליו אוסף מרשים של שאלות מוסריות, אתיות, חברתיות, מעשיות  ופילוסופיות כאחת: חירות וכפייה, בחירה אישית ושעבוד חברתי, נשים וגברים, כתות ודתות, מין ונורמות, משפט מול מציאות. באלה ובעוד רבים אחרים אפשר לדון דרך המקרה של גואל רצון.  אני רוצה להצטמצם לתגובה מאוד ספציפית שהמקרה הזה העלה. מדובר בתחושה של בנים, שכמו שקורה לא פעם מוצאת את דרכה עד מהרה לשיח הציבורי  - תחושת קנאה.

דוגמה לתחושת קנאה אפשר למצוא למשל בתגובות לידיעה שפורסמה באתר הארץ (כבר מהטוקבק הראשון). לצורך הדיון בחרתי להביא תגובה של מאזין מתכנית הרדיו 'המילה האחרונה'. הנוסח התפרסם בדף הפייסבוק של התכנית, והשדרן כה הזדהה, עד שהוא הקריא אותו בשידור ואף הביע את הסכמתו.

וכך כותב המאזין :

"אמנם המעשים של גואל רצון מעוררים תעוב ובחילה גם בי - אבל להיות כן לגמרי עם עצמי והעולם באיזשהו מקום אני גם מקנא בו. כגבר שלא עושה רושם בקלות על נשים שאני חושק בהן, אני מקנא במכוער המגעיל והטיפש הזה שהצליח לשכנע כל כך הרבה נשים צעירות ואיכותיות גם לשכב אתו גם לפרנס אותו וגם להביא לו צאצאים. ואני קצת כועס על הנשים האלו שכל כך בקלות מתפתות לאחד כזה ובד בבד מתעלמות ואדישות לגברים איכותיים בהרבה, לדוגמא כלפיי".

מצאתי עניין רב בתגובה זו, משום שהיא מספקת הצצה לתוככי הזהות הגברית, מאחורי שכבות של פוליטיקלי קורקט שפורומים רשמיים ומנומסים כבר לא מתירים לחשוף. תגובת קנאה חושפנית נוספת נרשמה גם סביב אחת מתקריות הירי הנוראות בארה"ב, כאשר נודע שהיורה הצהיר בסרטונים מקדימים כי הוא נוקם את נקמתו בנשים שדחו אותו כל חייו. בארה"ב וגם בארץ, אפשר היה למצוא כאלה שהביעו אהדה והבנה לטריגר, שדומה שיצר אחווה גברית סביב הצרה הזו, שנקראת להשיג נשים. אם נחזור למאזין שלנו, לכאורה האמירה שלו ישירה וברורה, אבל אני מוצאת שחבויות בה הרבה מאוד הנחות יסוד על יחסים בין נשים וגברים, ששווה להתעכב עליהן.

הנחת מוצא חבויה ראשונה שעולה מהדברים, היא שהמקרה של גואל רצון אינו סטייה מהנורמה של החלום הגברי, אלא רק הקצנה שלו. גואל רצון מממש בעצם פנטזיה שאנחנו הגברים, יכולים רק לגרד אותה ביומיום האפור שלנו. הוא מצליח להשיג המון נשים. גם אנחנו רוצים ולא מצליחים.

הנחה שנייה היא שיש סוד גברי להשגת נשים, וכשיש מישהו שמעשיו מעידים שפיצח את הסוד, מתעורר רצון עז לדעת מה הוא יודע שאנחנו לא. השיר המוכר ששרו הגשש החיוור מבטא את אותה המחשבה בדיוק, רק בחרוזים:

מה הוא עושה לה מה הוא עושה
כשאיך שרק הוא מנסה
להתחיל אתה היא כבר שלו מיד?
וכשבאים אנחנו
עם כוונות טובות זה לא מועיל
איזה מזל נבזה איך זה הולך לו מן קלף כזה
מה הוא עושה לה מה הוא עושה?
 

הנחה שלישית גם היא עניינה סוד, אבל הפעם המסתורין מתייחס לפעולת הבחירה של האישה, תהייה עתיקה שהונצחה היטב במונח הפרוידיאני "מה רוצה האישה". אם נניח לרגע בצד את תפיסת הנשים כמקשה אחת, המיתוס המטפח מסתורין בתהליכי המחשבה ושיקול הדעת של נשים מקווה שוב למצוא טריק, מתג, או נוסחה שאם רק אנו הגברים נפענח, נזכה לגן עדן. בהיעדר רמזים אחרים, התשובה הגברית האופיינית נוטה לכוון לזירה המינית, וכך יכולות מיניות כבירות נתפסות כמסוגלות לחולל את הקסם. בהקשר זה אפשר לחזור לשיר שלמעלה, ולשורות המסיימות :

מה שמרגיז פה עוד זה שבעצם ברור מאוד
מה הוא עושה לה מה הוא עושה.

הנחה רביעית שעולה מתגובת המאזין, היא שכשהחיזור על כל כוונותיו הטובות לא נענה, האישה אשמה בבחירה שגויה. נשים נוטות לבחור לא נכון. הולכות על הלא נחמדים, הלא איכותיים. מסתבר שהשאלה הטרידה גם חוקרים במחקרים אקדמיים ששואלים מדוע נשים נמשכות ל'גברים רעים" (אפשר להקיש בגוגל – מגוון תוצאות). בכל מקרה הן מכעיסות בכך, עד כדי זעם רצחני. ואחרון חביב - לכל הנחות האלה שותפה הנחת-על, והיא שהצלחה של גברים עם נשים רבות מביאה עמה כבוד לזהות הגברית, ואי הצלחה כרוכה בהשפלה.

מסתבר שגם בלי לרצות לרסס חצי מהאנושות, מונחים תמימים כמו רומנטיקה וחיזור הם תזכורת ללא מעט בנים לאוסף של חוויות מתסכלות שצברו בחיים, וקרקע דשנה למשאלות נקמה. מעבר לטיפול החברתי בסוציאליזציה של בנים לתוקפנות, ובלי קשר לרצון שלי לשבת עם המאזין ולהסביר לו בניחותא שאין סוד, אין נשים כמכלול אחד שרוצות דבר אחד, ואין מה להשליך מהמקרה של גואל רצון ליחסים בריאים בינו לבינה - הייתי מחפשת את הרמזים לתסכול המבעבע הזה בעוד מקום: במבנה של המודל הרומנטי ההוליוודי ששולט בחיינו. מפליא עד כמה מעט השתנה במודל הרומנטי הנוכחי שלנו, שעדיין מעודד את הגברים להיות המבצעים, היוזמים והבוחרים, כאשר חריטת גולגולות הנשים על החגורה היא רק תופעת לוואי לטעמי. המהות כפי שאני רואה אותה שוכנת בשימור הפנטזיה הרומנטית האבירית, שבה גברים בצד היוזם וה"מסתכן" ונשים בצד המחוזר הפאסיבי. בניתוח יחסי כוח התרגלנו להתמקד בבנות שמפסידות. אולי הגיע הזמן לדבר גם על ההפסד של הבנים.