יום שני, 23 בפברואר 2015

איש הציבור המפורק



שוב ושוב אני נתקלת בשיח הציבורי בגישה הדוגלת בפירוק אנשים לחלקים. חובבי הפירוק סבורים שאין להסיק מהתנהגות האדם בביתו על התנהגותו בעבודה, או מיחסו לשכניו על יחסו לעמיתיו, או מהתנהלותו מול פקודיו על יחסו לבן/בת זוגו וילדיו. וכך הולכת ונבנית לה חומה בין האדם הפרטי לציבורי, שמייצרת אישיות מודולרית המתפצלת על פי צו השעה.

אמירות מפרקות יישמעו כך: "בואו נפריד, זה בגדר שמועות ובכל מקרה זה לא קשור ליכולת המקצועית שלו", או "אדם יכול בחייו הפרטיים לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד זה חוקי ולא פוגע בהתנהלות הציבורית שלו" , או "מה שהיא עושה בביתה מאחורי הדלת זה עניינה, ואין לכך קשר לתפקיד שהיא ממלאת".

יש שיטענו  שהסיבה להקמת החומה היא הגנה על הפרטיות של אנשי ציבור או בכירים למיניהם, אבל החומה שאני מדברת עליה לא מתפקדת כשומרת על פרטיות. היא מתפקדת כשומרת מפני הסקת מסקנות מהפרטי לציבורי ולהיפך, אחרי שהעובדות כבר ידועות.  וכך צילום מתחת לחצאית, או פלישה לקרקעות שכן, או השתכרות במועדונים, או ניהול רומנים מחוץ לנישואים, או מוסר תשלומים קלוקל או יחסי העסקה מטרידים  – כולם בעלי פוטנציאל להיות מקוטלגים כנושאים פרטיים כשהם צפים לראשונה, עם נטייה לטעון שאין להשליך מהם דבר וחצי דבר לכישורי האדם בזירה הציבורית. 

נכון להיום ישנו רק מצב אחד שכמו חומצה מאכלת ממיס באחת את החומה  – הסף הפלילי. חציית סף פלילי מפוררת מיד את ההפרדה שאך לפני רגע נשבענו בשמה, וכמו כדורי כספית שנצמדים ומתלכדים כך שב האדם ומתאחד לנגד עינינו לישות אחת, שבה הציבורי מקרין על הפרטי והפרטי על הציבורי, ומעל שניהם מעיבה עננה של חטא. אבל מדוע התבססה התפיסה שרק פליליות מפרקת את החומה? מה לגבי נורמות של מוסר? של אתיקה? של דוגמה אישית פשוטה?

הבה נבחן מה דרוש לנו כהנחות מוצא כדי שהחומה בין המוסר הציבורי לפרטי תהיה מעשית: ראשית אנחנו צריכים להסכים שאדם יכול להחזיק בשני סטים נפרדים לפחות של עקרונות מוסריים, וכי גם אם יש רמזים לכך שהאחד מעט כושל, הרי שהשני תקין לחלוטין עד שיוכח אחרת. עוד עלינו להניח, שאדם כזה, אם הוא בכיר ונמנה על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, מסוגל ויודע להפעיל בכל פעם את המוסר הציבורי התקין שלו ולא את הפרטי הלקוי. למשל, נניח שמתברר לנו כי על פי עקרונות המוסר הפרטי שפלוני בכיר מחזיק בהם, אין מניעה לנהל רומנים מחוץ לנישואים גם אם הדבר כרוך בשקר ארוך שנים לבני המשפחה האהובים והקרובים לו ביותר. עדיין, אנו מניחים שבבואו לנהל מערכות יחסים עם עמיתיו לעבודה או עם מנהיגי העולם – תלוי בתפקידו – אזי מובטח שיפעיל קוד מוסרי אחר, שעניינו יושרה, הגינות ואמינות.

מה מביא אותנו להאמין שאדם מסוגל בכלל להפריד כך בין התנהלותו הפרטית לציבורית? ומדוע אנחנו כציבור משתפים פעולה עם החומה הווירטואלית הזו? אני רוצה להציע הסבר אפשרי.

כאשר אנו קוראים על אדם שכלא אנשים במרתף ביתו ובקומה מעל ניהל חיי משפחה תקינים – הפיצול הזה בחייו גורם לנו להתייחס אליו כאל פסיכופת. תופעה דומה נחקרה בעבר גם לגבי הנאצים והחיים הדואליים שניהלו, רצחניים ביום ואנשי משפחה מסורים לעת ערב. אין ספק שהטבע האנושי מאפשר תופעות פיצול חריפות, אולם החברה מסווגת אותם כאנומליה. ומה לגבי רמאים גרידא? מיידופים או אתי אלונים, שמרמים ביודעין  תוך הסתרה מהסביבה הקרובה והמשפחה? יש סברה שאנשים מסוגם, המודעים למעשיהם הפליליים, עשויים אף לחוש סוג של הקלה כשהם נתפסים שכן המתח בין שני העולמות כמעט בלתי נסבל. אבל אם נפליג הלאה, ניתקל באנשים שמחזיקים במוסר כפול אך אינם חווים אותו כמתח פנימי.  משה קצב למשל, שאם לשפוט מציטוטים וראיונות שנתן – אינו חש אשם ואינו מתחרט. ניתן לשער שהוא אינו חווה קונפליקט פנימי שכן הוא משוכנע בצדקתו, וסביר שגם חש כך לאורך כל חייו. וכאן לדעתי נמצא קצה החוט לתעלומת החומה. מסתבר שאין צורך שאיש הציבור עצמו יבצע את ההפרדה בין התנהלותו הפרטית לציבורית, משום שהסביבה שלו כבר תעשה זאת עבורו. אנשים שהתנהגותם אינה בעייתית בעיני עצמם אינם זקוקים להפרדה, אבל ייתכן שהצופים בהם או הקרובים אליהם לא יודעים את נפשם מול התנהלות כפולה וסותרת זו, ומוצאים פתרון מנחם בהקמת חומה מלאכותית. כך נשמרת הסכמה שותקת בקרב היודעים, שנובעת מהכלל הלא כתוב שחיים מקצועיים ופרטיים לא מערבבים.

וזה אולי סוד קסמה של החומה. מסתבר שלפעמים אנו -  הציבור, התקשורת, הסביבה הקרובה - עושים את העבודה המלוכלכת לאיש הציבור ויוצרים את הפיצול עבורו. החומה שאנו משרטטים בין התנהלות פרטית לציבורית כביכול נועדה לשמור עליו, אבל בעצם היא שומרת עלינו, על האנשים הסבירים, הפשוטים וההגונים, שלא יודעים איך "לאכול" את הכפילות המוסרית הזו, ופותרים אותה בפירוק דיכוטומי. כל עוד הסיפור אינו ממוסגר כפלילי, נוח לנו לברוח אל  שיטת המידור. עבורנו  כצופים, החומה בין הציבורי לפרטי היא מנגנון יעיל שמשיב את הסדר על כנו.  

אני רוצה להציע שנאזור אומץ וניפטר ממנגנון ההגנה הזה. נחזיר גם לנבחרינו את הזכות להיות אדם אחד שלם ולא מפורק, עם סט ערכים מוסרי אחד, ונשפוט אותם כמכלול. ננסה לייצר מכל ההיבטים שידועים לנו על אישיותם תמונת מציאות מורכבת, אנושית, ביקורתית, שאינה קריקטורה אבל גם אינה פיצול. נבנה את הדעה שלנו על סמך סך מעשיהם בזירה האישית והציבורית, נדע לאזן ולחמול במידה, אך גם להעניש אם צריך. ואם אנו מתקשים במשימה ומתפתים לפרק, נוכל תמיד לעצור ולשאול את עצמינו כיצד כל אחד מאתנו תופס את עצמו. האם מקובל עליי להיתפס כאדם בעל מוסר כפול?  אם התשובה היא לא, אזי לנבחרינו מגיע לא פחות מכך.

2 comments:

  1. תודה על פוסט מענין . אלא שהתעקשת לשרבב מוסר , בשאלות אל מוסריות . ההפרדה בין הפרטי לציבורי , מקיימת איזון מסויים המספק את צרכי האוטנומיה של הפרט , ואין לכך הרבה קשר לשאלות של מוסר .

    המין האנושי , הינו חיה חברתית . ככזו , הוא מחד , שורד לעצמו בעולם ג'ונגלי , ומאידך , הוא חייב מסגרת חברתית , וממילא היררכית על מנת לשרוד , הוא לא יכול אחרת !! זהו טבעו של המין האנושי .

    המסגרת הפרטית אינטימית המוגנת , מאפשרת ( בין היתר ) לפרט , להתפרק ולטפח את התפיסות היותר אישיות , שרירותיות , קונסטרוקטיביות .

    זהו צורך אנושי , אוניברסלי , ואין לערב פלילים בדבר . אלא , שהתוצאה הינה זו , שהחברה צריכה לשלם מחיר פלילי , על מנת לקיים הערך הכללי . ואת האיזונים בנסיבות הענין , עושה המחוקק והשופט . לפעמים כדרך משל , ראיה הנגועה בחשיפה של צנעת הפרט , תהא קבילה בבית משפט , ואז יופלל נאשם או חשוד , ולפעמים , החברה לא יכולה לשלם המחיר של פגיעה כה קשה בצנעת הפרט או בערך המוגן חשוב להדגיש . האיזונים מאוד סבוכים , ולא לפוסט כזה כמובן .

    אין צורך להגזים עם כל הכבוד . תודה

    השבמחק
  2. רק כהבהרה נוספת :

    הצורך בפרטיות ואינטימיות , מגלם ( בין היתר ) תהליך ניקוז של תוצרי לוואי של הקונפליקט המוצג , זה הקונפליקט בין קונפורמיזם ( חיה חברתית ) לבין הישרדות אישית . הפרטיות או האינטימיות , היא הפיתרון האנושי לקונפליקט טבוע זה . תודה

    השבמחק